Reut Hershkovitz - רעות הרשקוביץ
ערב יום השואה 2016...
אני, רעות, מכהנת בתור יו"ר ארגון של ניצולי שואה מזה 8 שנים Zdunska Wola, עובדת ב"יד ושם" מזה 6 שנים, בעלת תואר שני בלימודי שואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת שלוש חותמות מפולין בדרכון ודור שלישי לסבא וסבתא ז"ל שאיבדו את כל משפחתם בזדונסקה וולה, לודז' ארגון יוצאי לודז', אושוויץ וחלמנו. השואה זורמת בעורקיי ובנשמתי. אבל היום ומחר ותמיד אני אמא לשני בנים מדהימים. עז- בן 4, חכם, נבון להפליא, רגיש, מתחשב, אוהב ושובב לא קטן... עדן- כמעט בן 3, נגמל לחלוטין ממוצץ וממש לאחרונה גם מטיטול, חוצפן, מצחיק, נבון ומפונק...
כל יום השואה בארבע השנים האחרונות- וכך זה בטח ימשך לעולם ועד- אני תוהה לעצמי איך בגטו אבא שלהם Avi Hershkovitz לעולם לא היה נותן להם להיות רעבים או שיהיה להם קר. הוא היה גווע ברעב ומת מקור ובלבד שהם לא יסבלו. כי כזה הוא. קודם הבנים שלו ואחר כך כל השאר. ואני הייתי עושה הכל כדי לקבל עוד כרטיס מזון אחד- וכל האמצעים כשרים. הם היו מנסים לתלוש את הטלאי הצהוב כי הוא נראה להם כמו מדבקה, ובטח היו רבים ביניהם מי יקבל את פרוסת הלחם היחידה שנותרה- ועז כנראה היה מוותר לאחיו הקטן. "אמא, אני רעב", עדן היה אומר לי. ואני הייתי צריכה למצוא יש מאין, משהו שישביע אותו. לעולם ועד אחשוב על ההגעה לכיכר השילוחים, על הדרך לרכבת... מה היינו אורזים, מה היינו לובשים, מה היינו משאירים מאחור. עז ועדן היו שואלים, כמו שהם אוהבים לשאול תמיד: "לאן הולכים עוד מעט?" ושניהם היו מבקשים לקחת איתם את חמוסי (עז) ואת תומאס הקטר או סתם איזו מכונית אדומה (עדן). דווקא הילדים מאוד אוהבים לנסוע ברכבת אבל עצם המחשבה להידחס עם אלפי אנשים, ללא מקום לשבת, ללא אוכל ושתיה... לא לנסיעה כזו הם ציפו. ההגעה לרמפה באושוויץ מעוררת בי חלחלה. צעקות אנשי ה-SS בשפה מוזרה, הכלבים שנובחים, החושך, הקור. עז מחזיק את חמוסי שלו ומחבק את אבא, עדן על הידיים שלי במבט סקרן אומר: "אמא יש פה שוחך" (חושך). איך מסבירים לילדים למה אבא הולך לצד אחד (כי הוא כשיר לעבודה) ואמא נשארת איתם בצד אחר? איך מסבירים להם למה אבא בוכה? למה אמא בוכה? לאן אבא הולך? ולמה חמוסי ותומאס חייבים להישאר על הרציף. עז בוכה לא רק כי חמוסי לא איתו, אלא כי הוא נפרד מאבא שלו- האדם הכי יקר וחשוב לו בעולם, האדם שבלי לשמוע את קולו לפני השינה הוא לא יכול להירדם. הוא עדיין לא הבין שזו הפעם האחרונה שהוא יראה אותו. הולכת עם שני הילדים עלי לכיוון תאי הגזים. חייבת להיות חזקה בשבילם, מאמינה שאני כבר מבינה לאן אנחנו הולכים. מורידה להם את הבגדים ומחבקת אותם חזק. נותנת נשיקה אחרונה, מחבקת חזק וזהו. חיים שלמים נעלמו להם מכמה גבישים של ציקלון B שהוכנסו לתא.
71 שנה לסיום המלחמה הארורה ההיא בה טובי המוחות הנאצים הגו והקימו גטאות, גיאיות הריגה, מחנות מעבר, מחנות ריכוז, מחנות עבודה ושש מחנות השמדה שהשמידו יותר משישה מיליון חיים, מתוכם מיליון וחצי ילדים. מיליון וחצי עז ועדן. אי אפשר לתאר את הזוועה, ואני בתוך הזוועה כבר יותר מעשור, ועדיין לא מצליחה לעכל. כל כך רוצה לחבק ולנשק את בעלי והילדים ולהודות להם שהם חלק מחיי. כמה אושר הם גורמים לי וכמה אושר, נחת, גאווה ותחושת ניצחון יש כיום לניצולים למראה בני משפחותיהם, ילדים, נכדים, נינים. לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח.
